פוסט בעקבות כתבה ששודרה ביום רביעי ב"מבט שני" על טיפול חדיש לטרשת נפוצה:
קיימות אינספור פעולות שאנו מבצעים בחיי היומיום מבלי אפילו לתת את הדעת עליהם: לקום בבוקר מהמיטה, לגשת לשירותים בכוחות עצמנו, לשלוט על הצרכים שלנו, להתלבש לבד, להכין לעצמנו איזה כוס קפה טובה ועוגה, לשבת ולאכול אותם בנחת ועוד ועוד…
כמה טריוויאלי עבורנו וכמה כוחות ותעצומות נפש דרושות לבצע את הפעולות האלו עבור אנשים שאינם בקו הבריאות.
במסגרת עבודתי יצא לי לטפל במספר מטופלים, צעירים, שפתאום באמצע החיים, בתוך כל העשייה והשגרה, קיבלו "מתנה" נוראית ששינתה את מה שהם ובני משפחתם הכירו בתור " שגרה יומיומית".
מחלות בשמות משונים כמו "טרשת נפוצה" "קארצינומה", שבתחילה גורמות לאותו אדם ללכת ולברר במה מדובר בכלל, מה המשמעויות, הטיפולים, הסיכויים ולאט לאט התמונה הגדולה והאכזרית מתחילה להתבהר עבור החולה ובני משפחתו ואיתה גם ההבנה שטוב לא יצא מכל הסיפור הזה.
ישנם 5 שלבים של התמודדות עם אובדן ולא משנה מה הוא, ראשי תיבות DABDA:
D-DENIAL- הכחשה- האדם לא מסוגל לקלוט ולהכיל את המציאות החדשה ומתכחש לה
A-ANGRY- כעס- האדם כועס על העולם, אלוהים,עצמו מדוע דווקא לו קרה אותו אסון
B-BARGIN- התמקחות- האדם מתחיל לעשות חשבונות מול היקום,הרופאים : אם אני אעשה כך אז יקרה כך
D-DEPRESSION- דיכאון
A-ACCEPTENCE- האדם מקבל ומשלים עם האובדן
תהליך זה חוזר בכל סוג של אובדן,מאובדן של כסף,קרוב משפחה,איבר בגוף או מצב בריאותי
מכיוון שהטיפול באדם החולה במחלה סופנית הוא תהליך ארוך,יצא לי בתור מטפל לראות את ההתדרדרות האיטית של המטופל ואיך המחלה לאט לאט שולחת זרועות ומשחיתה עוד ועוד חלקות בגוף עד שהגוף כבר לא עומד בזה והנפש משתחררת.
התהליך ברוב המקרים איטי והקוגניציה, יכולת ההבנה של האדם החולה לא נפגעת עד לשלב המאוחר של המחלה והדבר הקשה באמת לדעתי הלא קובעת,הוא להיות מודע לכל התהליך ההרסני הזה ואיך הוא מפרק לאט לאט את החיים שלך ושל כל הסביבה הקרובה.
החיים חזקים מאיתנו. אין לדעת מה יוליד יום ולכן בכל יום שאני קם בבוקר בכוחות עצמי אני מודה על כך.
אסיים את הפוסט הדי מדכא הזה בציטוט מתוך סידור התפילה היהודי :
"יהי רצון מלפניך…שתצילני היום,ובכל יום,…מפגע רע,מעין הרע,….ממיתה משונה,מחלים רעים,ממקרים רעים……"
איחולי בריאות לכולכם ושיהיה שבוע מקסים
שי
