שלום חברים,

הפעם ברצוני לשתף אותכם בחוויה מהימים הרחוקים, שעוד הייתי סטודנט צעיר ונרגש לפיזיותרפיה.

את התואר הראשון בפיזיותרפיה לומדים במשך 4 שנים (לעומת 3 שנים בדרך כלל לתארים אחרים) והוא כולל בתוכו גם את ההתנסות הקלינית (סטאז') כך שלאחר 4 שנים, מי שמסיים את התואר רשאי לטפל כבר מיומו הראשון.

אני, לשמחתי הרבה, ביצעתי חלק גדול מההנסות הקלינית שלי בבי"ח אסף הרופא, הבי"ח שגם למדתי בו את השיעורים המעשיים. אני מאוד אוהב את אסף הרופא ואפילו שתי בנותי היקרות נולדו שם.

בחזרה לעיניננו…..באותם ימים רחוקים הייתי סטודנט בהתנסות במחלקה אורטופדית באסף הרופא. על סדר היום הייתה בדיקה של מטופלת שעברה ניתוח להחלפת ברך ואני והמדריכה שלי ניגשנו אליה על מנת לבצע בדיקה וטיפול.

הגענו למיטת המטופלת, אישה מאוד נחמדה, סביבות גיל ה-60 בעלת מבטא צרפתי כבד.

הצגתי את עצמי והתחלתי לשאול אותה שאלות על מצבה ותוך כדי השאלות פתאום אני שומע רעש של נפיחה.

"לא יכול להיות" אני חושב לעצמי, וממשיך בשאלות ובתחקור.

עוד נפיחה.

"מה,זה רציני?" אני חושב לעצמי ומתחיל להביט בחשש במטופלת ששוכבת מולי.

חששותי התאמתו לאחר הנפיחה השלישית, כאשר המטופלת פונה אלי במבטא צרפתי כבד ואומרת:

"אווו, פארדון….אני מצטערת, זה לא קורה לי בדרך כלל, כנראה אכלתי משהו לא טוב….."

בשלב הזה כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. סיטואציות כאלו בדרך כלל מאוד מצחיקות אותי אבל הייתי סטודנט, בהתנסות, עם מדריכה קלינית על ידי, לא נעים לצחוק….

הראיון נמשך בסביבות רבע שעה וכמובן שלכל אורכו ישנה מוזיקת רקע של מארשים צרפתיים.תוך כדי הראיון מתחילה להתגבש מחשבה מפחידה במוחי:

אני שם לב שהמטופלת מכוסה בשמיכה.      עוד מעט אני צריך להרים את השמיכה על מנת לבדוק את הברך המנותחת שלה.     המטופלת הפליצה עכשיו רצוף במשך רבע שעה מתחת לשמיכה.  

עשיתי אחד פלוס אחד והבנתי שנדפקתי חזק.

לא עלאה אתכם בפרטים הטכניים. רק אומר שמזל שהייתי במתחם בית חולים, המצוייד בחדר טראומה וערכות החייאה, למקרה והיה צורך.

לא קלים חיי הסטודנט לפיזיותרפיה…

שבוע טוב

שי